מדי בוקר, עם אור ראשון של שחר, אנו פוסעים, מאריה ואני, אל הים. השמיים אך מתחילים להכסיף. וחולו האפור של החוף נדמה כלבן בוהק. שמיים שחורים ואדמה לבנה נדמים כתשליל. ואנו עדים לרז התהוותה של התמונה, מבלי להחמיץ אף פרט. מעל הים תלויה עלטה. חשכת הדיו של השמיים ניגרת אל המים. השחר בוקע מן העבר האחר. מכיוון החוף, היכן שברכות הציוויליזציה בדמות מלונות פאר מוטבעות ראשונות אל תוך הרקע המתבהר. טרם ניתן להבחין בפרטים, רק פה ושם מרצדים ריבועי חלונות מוארים. הם כה מעטים... חמש בבוקר — שעת הרפאים. רק בשעה זו נרגעת העיר המטורפת. רק בזמן הזה מתאפשרת תחושת הבדידות. אומרים כי תל-אביב לעולם אינה ישנה. אין זה נכון, היא מצליחה לנמנם, גם אם להרף עין. ואולי, מצב טרום-שחר זה מטיל עליה אימה, והיא קופאת בבעתה. הלילה חלף, אך הבוקר טרם עלה. מרחב הביניים הזה מזכיר את המוות, מזכיר את חציית הגבול בין החיים. אך הוא גם מעניק את החירות להרהר באין מפריע על דבר-מה מעורפל ובלתי מוגדר, בדיוק כמו תאורת הרפאים הזו. היכן ראיתי את האור המפוזר הזה? אור חסר מקור, אור שאיננו בנמצא.
אף על פי שהחופים ריקים, והחול נחרש בידי מחפשים בלתי נלאים אחר פרוטות ותכשיטים אבודים, עדיין נותרת תחושה של מלאות. גופים נסתרים מן העין מרפדים את המטרים הספורים הללו של יבשה, את שפתה של קערת ענק המלאה במים. את שפת החרסינה הלבנה הזו, הזרועה סוכר, ניתן להשוות למושבות כלבי ים באור יום. אך גם כעת היא עטויה בשאריות ההמון של שעות היום — נשימתו, דימוייו, מחשבותיו.
אך לנו יש פינה משלנו, שלא נכבשה בידי איש. מקום שאינו ראוי כלל לחובבי שחייה. אין כאן ים. רק מעט מים הנקווים בין סלעים שטוחים, עטויי ירוקת, שהושלכו בצפיפות כה רבה, עד כי ניתן לצעוד עליהם למרחק של כמאה מטרים מן החוף מבלי להרטיב את כפות הרגליים.
בתוך האובך האפור אנו פוסעים יחפים על החול שעודו צונן אל עבר המקום המכושף הזה, ומתיישבים על הסלעים ממש על קו המים, טובלים את רגלינו במים החמימים. כך אנו ממתינים לשמש, משוחחים על הא ועל דא. המים הולכים ומתבהרים, עוטים גוון ירקרק. הם חמים כמרק על תנור ההולך ומתקרר.
שיחותינו נסובות על הלא-כלום. לעתים מאריה שואלת דבר-מה, ואני משיב. שעה זו שלשפת הים מוקדשת כולה להרהורים בקול רם. למונולוג האינסופי שלי.
הנה כבר נגלה לעינינו המגדלור העתיק של יפו, ולצדו, על פי האגדות, אמור להזדקר הסלע שאליו נכבלה אנדרומדה. ואני מדבר על כך שנחש הים יגיח כעת מן המצולות, ומאריה תיפול לו לטרף...
— אין שום נחש, — היא משיבה, — הוא נכחד כבר אז, משכבר הימים. משום שפרסאוס הציג בפניו את ראשה של מדוזה. אני מצטטת:
"העלם, כהרף עין, ניתר ברגליו מן האדמה, ונסק אל העננים, — ואך הוטל על פני הים צלו של הגבר, זינקה על הצל החיה בחמת זעם. כנשרו של שר השמים, הצופה בשדה השממה בנחש המפקיר גבו הכחלחל לקרני החמה..."
— ודקר אותו בפגיון, — אני נאנח במדומה. — אך ראשה של מדוזה, כך נדמה, אין לו יד בדבר. הוא פשוט הותיר אותו כאן כדי שלא לשאת משא מיותר. אומרים שהיא זו שבראה את האלמוגים. והרי אין כלל אלמוגים בים הזה. שוב חוסר התאמה. והסלע, כנראה, איננו אותו סלע... והים איננו אותו ים... אך, למען האמת, מדוזות דווקא יש. חיות להן באין מפריע ומתרבות בשצף.
ואכן, אנו אך מספיקים לחמוק מן המדוזות הצורבות הקטנות, השטות באדישות לחסדי הגלים.
— אתמול הייתה מוטלת כאן מדוזה מתה בגודל של קערה, — אני נזכר. — כמה נערים שיפדו אותה על מקל, ואז היא נראתה ככובע קוריאני עטור גדילים. אך אלו — דומות יותר למוחות. אולי זהו עצם מוחו של השכל היקומי — של האוקיינוס? ועתה, בתוך הגופים השקופים הללו, סוערות מחשבות נשגבות. או שמא הן חורצות את גורלנו לעתיד לבוא — גורלה של האנושות כולה. ואילו אנו הודפים אותן ברגלינו. האדם הנבון בועט בהשגחה האלוהית. הרי זו פואמה שלמה...
השמש כבר הגביהה שבת, עד כי המים צלולים עד לקרקעית. על פני כל עשרים הסנטימטרים הממשיים של עומקם. למרגלותינו הם ירקרקים, שזורים בקרעי קצף ובסבך של אצות, הצפות משום מה על פני המים. מעין צמח-גלגל רטוב בגוון שחור מעורר סלידה. ואילו שם, הרחק — הים כחול להפליא. האובך מטשטש את קו האופק, והים גולש חרש אל תוך השמיים.
מאריה משליכה בריכוז שברי כעך אל המים. דגיגים, שבקעו אך לפני שעות ספורות במים הרדודים, חוטפים בלהקות שלמות את הלחם הספוג ובדומה לנמלים גוררים אותו הרחק מקבוצת המתחרים. ההבדל היחיד הוא שאינם אוגרים מלאי. הלחם נטרף לאלתר.
— הם יגדלו, יתעצמו תחת השגחתנו, — היא אומרת בחשיבות, — וישובו אל הים. ואיש מהם אפילו לא יזכור לא אותי ולא אותך...
אי-הצדק הטבעי הזה נדמה לי פתאום צורב עד כאב. בשעות הבוקר אני נעשה תמיד רגיש ופגיע. בנכאים אני מתבונן בה מחטטת ברגלה בקרקעית, דולה מן החול צדפות הדומות למניפות. מבעד לקו המים מצטיירת רגלה כשבורה, עוטה גוון ירוק ותפוחה... לפתע מאריה גוהרת ושולה "מניפה" אחת, שבמרכזה חצב הים נקב.
— הפלא ופלא... — היא מושכת בהרהור, — ומה זה עשוי להיות?
— סתם "אלוהי תרנגולות" ים-תיכוני שכזה, — אני משיב בהיסח הדעת, טרוד בבעיית כפיות הטובה של הדגים.
— איזה אלוהים?
אין היא מכירה שום "אלוהי תרנגולות". היא שומעת על כך לראשונה. מושג זה אינו בנמצא בארץ הזו.
— הביטי דרכו אל השמש, — אני אומר, — ובקשי משאלה.
באורח אסוציאטיבי אני ממהר לעקוב במחשבתי אחר היגיון הדברים. אם קיימת אפשרות לבקש משאלה — משמע, יש צורך בתשוקה. בקדחתנות אני מתחיל לברור בראשי שלל משאלות אפשריות, אך אף אחת מהן אינה מניחה את דעתי. והנה, יושב לו על הסלע אדם מאושר לחלוטין — פילוסוף העומד ברשות עצמו. מבעד לוויתור אנו באים על סיפוקנו... סיפוק של מה? חוט מחשבתי ניתק, שכן מכיוון החוף נשמעת צווחה פראית. אני מסיט את מבטי, ותחושת מועקה צורבת אוחזת בי. עכביש אימתני נישא על רגליים ארוכות, כמעט נבלע בגוון החול, מבריח שתי עלמות שישבו הרחק משם, ופתע מזנק לעברנו. רגע בטרם יגיע למים, הוא נעצר ונועץ את מבטו היישר בעיניי...
— סרטן! — זועקת מאריה.
אז גם אני תופס שאין זה עכביש כלל ועיקר, אלא סרטן חולות. וריצתו שונה, ויש לו רק שתי עיניים ולא שמונה. אך אין הדבר אומר שאני עומד להשליך עצמי לזרועותיו. מוטב שישוב על עקבותיו למקום שממנו בא. הוא מישיר אליי מבט, ואילו אני משפיל את עיניי. מסתבר שהוא מפרש זאת כסירוב לבוא במגע, שכן באחת הוא נעלם, מתפוגג. להטוט סיני — "זה עתה היה, ואיננו עוד". "והאם בכלל היה כאן סרטן?" — אני מפנה שאלה כבדת ראש אל החלל הריק.
— תראה מה זה, באיזו מהירות הוא התחפר, — אומרת מאריה. — יצא אל בני האדם, והם לא רוצים לשוחח עמו... אז הוא הרים ידיים... ולמה?
— ומדוע, — אני משיב נרגז, — לשם מה נחוצות כה רבות מן הרגליים הללו. אין זה נורמלי, זהו דבר המנוגד לטבע. איש לא יקבלו כמות שהוא...
כמות שהוא... גם פחות מכך די בו כדי שידחו אותך. אפילו מחשבה נטולת גוף מסוגלת לעורר סלידה. שלא לדבר על התנהגות או מעשים. הגם שכל אלה בני חלוף הם. הדבר היחיד שאינו חולף הוא היחס כלפיך. טבעם של בני אדם להיתקע ברושם הראשון, ואילו טבעי שלי — שלא לנסות לשנות את הרושם הזה. כך אנו מתקיימים... ואם, נוסף על הכל, יש לך גם שמונה רגליים — גורלך נחרץ. אני, כמובן, מבין שאין זה אמור להיות כך — רגליים מיותרות אינן עילה לחיים בבידוד. אז מהי, אם כן, העילה? דומה כי אני מאבד את דרכי בסבך המחשבות.
הרוח קמה. הים משיב בנהימה עמומה ומתהפך כילד שחווה חלום בלהות. אוושת הגלים גוררת עמה צדפות ומותירה אותן שכוחות על החוף. המרק שבין הסלעים מעלה בועות רתיחה. הכל מזכיר כי הגיעה העת ללכת, אולם הרפיון המענג אינו מניח לי לקום. אני חש עצמי כיוגי טנטרי, היושב על הסלע הזה זה שלוש מאות שנה. עוד דקה, עוד שנייה...
אני שרוי במצב של נמנום. מדיטציה. נדמה לי כי אני הופך נוזלי, נטול צורה, וגופי הפרוש מתנודד בקצב הגלים.
אך הדבר נמשך שניות ספורות...
— הבט! — צועקת מאריה בקול לא לה. — דג!
אני רואה דג גדול שהגלים הודפים אל החול. הוא מפרפר, משרט בבטנו את הקרקעית, אך אינו מצליח להסתובב ולשוב אל הים. גופו האפור והקר מנומר בכתמים שחורים. חרטומו הצר אינו נראה מסביר פנים במיוחד, אך איני יודע כיצד היה נראה כל אחד מאיתנו במצב שכזה. אני, למשל, איני יודע לשחות כלל. השליכו אותי אל המצולות, וכיצד אראה לכם לאחר מכן? סבורני שלא טוב יותר מן הדג האומלל הזה. דומים אנו, והדבר מעורר בי חמלה.
— שלחי אותו אל הים, — אני אומר.
— חוששת אני, — משיבה מאריה. — אני חוששת לאחוז בו בידיי.
אני לופת את הדג בבטנו ומוסר לה. להרף עין נותרת על כפות ידיי תחושה של אנרגיה קרה וזרה, ועוצמה קפיצית, המרוכזת באורח פלא בגוף הקטן הזה.
מאריה אוחזת בדג, ועל פניה חולפת הבעת סלידה. אך היא פוסעת בעוז אל עבר העומק. מחזה משעשע הוא זה — עלמה תמירה שפניה דרוכות, נושכת את שפתה ואוחזת בשתי ידיה דג אפור לפניה, כתינוק שסרח
— חמק! הידד! הצלנו את הדג! — צועקת מאריה וממרקת את ידיה בשצף. עם כל טוב לבה, היא מעולם לא למדה להדביר את תחושת הסלידה, ועל כן אני מעריך את מעשה זה כגבורת-נפש של ממש.
נדמה היה כי בכך ניתן לחתום את העלילה. אך רובה התלוי על הקיר אינו יכול שלא לירות. אנו שומעים צעקה גסה. מכיוון החוף מתקרב אלינו אדם. הוא כבד גוף וגוץ, ומהודר בתחתוני בוקסר רחבים בצבע תכלת רך ועטורי פרחים. כרסו, כרס עגולה ועצומה, עטוית פלומה שחורה, מקדימה את בעליה, ומתחיל להידמות לי כי לא האדם עצמו הוא שצועק, אלא כרסו המכוערת.
— משוגעים! — הוא שואג. — זה דג שלי! מה אתם עושים?! — וההמשך כבר ממש בלתי ניתן לתרגום. מעוצמת הצעקה נוטפת זיעה על פניו האדומות ומבהיקה על פדחתו כיהלומים.
— מה הוא רוצה? — שואלת מאריה.
— סבורני כי זוהי טיפת העטרן בחבית הדבש של יומנו, — אני עונה בקדרות. — ציפית למפלצת ים? ובכן, היא הגיעה היום מן היבשה... אך המהות — אחת היא. התשוקה לזלול את הקורבן שלו, דג קטן ואומלל בשם אנדרומדה. הכל... השירה, היופי, כל הפלאות שראו עינינו היום — כל אלה אינם אלא מזון, אינם אלא קניינה של חיה מרושלת, שאת שמה את מכירה...
כעת אנו באמת מסתלקים. מלווים בגידופים וקללות. נוגים וקודרים, כורעים תחת עול המחשבה כי הגיעה העת ללכת לעבודה, לעשות דבר-מה פרוזאי ונטול פשר.
— לא נורא, — מנחמת אותי מאריה. — אולי מחר הכל יהיה אחרת. הרי אתה יודע, אין יום דומה למשנהו. לא היית צריך להעלות באוב את המיתוס הזה. מוטב שנמתין מחר לונוס, העולה מקצף הגלים. היא ודאי לא תנבל את פיה כעגלון...